יום רביעי, 13 בספטמבר 2023

 

מנגנוני השתקה הלכתיים/אודי פרומן

ניכרים דברי אמת

השבוע נחשפתי לתלונות וראיות בנוגע למעלליו של הרב טאו. ניכרים דברי אמת. הבדיקה של רשויות האכיפה, ואם וכאשר תהיה, היא רק בנוגע לשאלה האם ניתן להרשיע אדם בכפוף לרף ראיות לא עביר, לחזקת החפות, להתיישנות ולהגנות נוספות שההליך הפלילי מעניק לעבריינים. מבחינה עובדתית, סבורים מי שנחשפו לדברים, התלונות מוכחות.

בתקשורת המגזרית התפרסמו מספר רשימות אשר מנסות להשתיק את התמיכה בתלונות. ברשימה זו אתייחס למקורות של שלושה טיעונים הלכתיים כביכול, המנוצלים דרך קבע, וגם בפרשה זו, לצורך השתקה והתעלמות מדמעת העשוקים.

השתקת תלונות על ידי התוקף והקהילה והלכות לשון הרע

ג'ודית הרמן פותחת את ספרה "טראומה והחלמה בכך שחקר המידע על אודות פגיעות מיניות סובל השתקה מודעת. הראשון להשתיק את המידע הוא התוקף עצמו. הוא עושה כל שביכולתו לעודד שכחה.

סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן הצטדקויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה.[1]

המעגל השני, מעגל התמיכה האקטיבית בפוגע, צעקני כמעט כמו התוקף עצמו. לעתים מדובר במי שהואשמו בעצמם בפגיעה מינית. הם סבורים שאם יטענו שסיפור הפגיעה של פלוני הוא עלילה, הם יוכלו לומר גם על הטענות נגדם שהם עלילה. "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא שהוא מינו''.[2] לפעמים מדובר על אינטרסים חברתיים או כלכליים מובהקים. על כל פנים, מדובר באנשים המגנים על עניינים שלהם, לא על עולם ההלכה.

המעגל השלישי הוא מעגל האנשים שאין להם אינטרס מובהק להשתיק את הסיפור, אך יש להם עניין לחיות בשקט.

גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף. זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו הנפגע, לעומת זה, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה.[3]

הנפגעים הם "רעש" מבחינת הקהילה. הם תובעים ממנה עשייה.

המאבק אותו מתארת הרמן, בין מי שרוצים להשתיק את צעקת הנפגעים לבין מי שמטים לה אוזן, קיים גם בשדה ההלכה. לעתים נדמה שבמקום שההלכה תורה כיצד לנהוג, המשתיקים מנצלים את ההלכה בכדי להצדיק את התנהגותם. כך לדוגמה, בכדי להשתיק את המחאה כנגד פגיעה ותקיפה מינית, שולפים המשתיקים את הלכות לשון הרע, קובץ הלכות שמזלן שפר עליהן בדורות האחרונים, והן זכו ליחסי ציבור מצדו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, "החפץ חיים".

קל לראות, שהלכות לשון הרע והוצאת שם רע מכסות את כל קשת הטענות האופייניות לתוקף. הדרישה ל"סודיות ושתיקה". מנומקת בכך שהלכות לשון הרע מחייבות אותנו לכך! הפוגע תוקף את אמינות קרבנו, וטוען שהלה אינו אלא "מוציא שם רע". באמצעות הלכות לשון הרע הוא גם יכול לכאורה להבטיח שלא יהיו לו שומעים מפני ש"אסור לקבל לשון הרע", והרי אמרו חכמים: "שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו. והמקבלו יותר מן האומרו".[4]  התוקף ממשיך וטוען גם שהנפגע משקר, ואינו אלא "מוציא שם רע". הלכות לשון הרע הן אפוא מקור נרחב לקווי ההגנה המקובלים על תוקפים מינית. והכול באצטלה הלכתית, פעמים רבנית. רבי אליעזר ממיץ (ספר יראים, רד-רה), מגדולי הראשונים, בכל מקום שיש באמירת הדברים הצלה מאיסור או מסכנה, כמו הזהרה מפני מי שהוחזק לפגוע מינית, "מצוה לאדם להגיד ולפרסם והשומע ישמע והחדל יחדל". מדוע כתב היראים "השומע ישמע והחדל יחדל" (יחזקאל, ג, כז)? נראה כי הסיבה פשוטה. המצווה לפרסם היא משימה לא קלה. התחום של שחיתויות בכלל ושל פגיעות מיניות בפרט הוא תחום שאנשים משתדלים לא לראות ולא לשמוע אודותיו. הם מתקשים  לעכל ולהתמודד עם הסיפור, בפרט אם הפוגע מוכר כאדם נורמטיבי, או אפילו תורני. ואף על פי כן, אומר לנו רבי אליעזר ממיץ, מצווה לפרסם!! נכון, לא כולם יקשיבו, אך זה "שווה" עבור אלו שהצלת.

 

היא בטיפול פסיכיאטרי

ביקורת חברתית מקבלת בדרך כלל יחס צונן. הטענה כי המוכיח בשער אינו אלא משוגע היא טענה עתיקה, שהובאה בתמצית בנבואת הושע: "אויל הנביא, משוגע איש הרוח" (הושע ט, ז, ואבן עזרא שם). תלונות על פגיעה מינית גוררות בדרך כלל את הטענה שמדובר ב"משוגעת". אולם, הטענה שבשל היותה של הנפגעת בטיפול אין לשמוע לה היא כבר הרחבה של  הטענה המסורתית שאותה מתאר הושע. פעמים רבות הנפגעים והנפגעות נמצאים במצב של פוסט טראומה כתוצאה מהתקיפה שחוו. ניצול התוצאה של הטראומה בידי התוקף ותומכיו בכדי לטעון שבשל היותה של הנאנסת בטיפול אין לשמוע לה, היא לכן בבחינת "הרצחת וגם ירשת".

מיתוס העלילה

כאשר מדובר על תלונה הנוגעת לפגיעה מינית על ידי איש דת תגובת הקהילה מתבססת בין השאר על מיתוס "הצדיק". הקרובים ביותר לאיש הדת מגיבים בדרך כלל בחוסר אמון לתלונות נגדו. הם מדגישים את העובדה שהאיש "צדיק", ורואים זאת כהוכחה לכך שמדובר בתלונות שקריות.[5] כאשר מדובר ברב, מתוספת לכך  היערכות הגנתית על הערך של "כבוד התורה". המונח "עלילה", נלווה בדרך כלל להגנה על רבנים ואנשי דת. "עלילת השווא" הוא אחד המיתוסים הנפוצים אודות תלונות על אונס או הטרדות מיניות. זהו נרטיב המבוסס, בין השאר על אמונות בדבר טיבה הנקמני והערמומי של האישה, או על אמונות אודות היותה יצור לא רציונלי המערב דמיון ומציאות.[6]  בהשראת סיפור יוסף ואשת פוטיפר הופך המיתוס לכדי אתוס דתי, המתלכד עם נרטיב הרב הצדיק.[7] בהתאם לאתוס זה, ההכרעה נגד גרסת המתלוננת ולטובת גרסתו של הנלון בהטרדה, או בפגיעה מינית הופכת למצווה דתית.

במציאות, היה יוסף הצדיק אחד. הבסיס הרווח לתלונת אינו עלילה, אלא הדרישה לצדק. כיום מקובלת הטענה כי "קורבנות" אינה מוגדרת רק על ידי העובדות. העובדה שמאן דהו נפגע אינה הופכת אותו מידית לקרבן. מוטל עליו ועל הסובבים אותו להבנות את מעמד הקורבן. קתלין דלי (2014), מונה חמישה אינטרסים של צדק, של קרבן עבירת מין. "אינטרסים" במובחן מ"צרכים פסיכולוגיים" של קרבן עבירת מין, שאינם לדעתה עניין למשפט ולצדק. האינטרסים הם:

1.      השתתפות בהליך. לקרבן יש אינטרס להיות שותף, להבין באיזה שלב נמצא ההליך הפלילי, מהן הדרכים שבהן מתכננות הרשויות לקדם את הטיפול בו, וכן הלאה.

2.      קול. לקרבן העבירה יש אינטרס שקולו יישמע, שהוא יוכל לספר את הסיפור מנקודת ראותו, ולדווח כיצד הטראומה השפיעה עליו. זוהי דרך משמעותית שבה יכול הקרבן לקבל הכרה ציבורית. הקול קשור גם לאמירת "האמת", בהנחה שגרסת העבריין תיטה להכחשת העבירה.

3.      אישור. לקרבן יש אינטרס שהרשויות או השומעים יאשרו את היותו קרבן, ואת העובדה שנעשתה כלפיו עבירה.

4.      הצדקה. הדרישה להצדקה היא בשני מובנים. ראשית, הכרה של הרשויות בכך שמה שעשה העבריין הוא אכן עבירה. שנית, הכרה בצדקתו של הקרבן, ובעוול שעשה העבריין, מצד בני משפחה, קהילה וגורמים משפטיים. הציפייה של הקרבן היא לגינוי העבירה, ולהוקעת העבריין. יש לקרבן אינטרס שלהצדקה יהיה ביטוי מעשה, לדוגמה: התנצלות, הנצחה, סיוע כספי.

5.      הטלת אחריות על העבריין. לקרבן יש אינטרס שהעבריין ייקח אחריות פעילה על העוול, וישלם על מעשיו (Stenning, 1995). זה יכול לבוא לידי ביטוי באמצעות הבעת ביטויים כנים של צער וחרטה של העבריין, והשלמה עם הגינוי או הסנקציה נגדו.

השאיפה לענות על אינטרסי הצדק הללו היא הסיבה לתלונה. פעמים רבות נתקלים מתלוננים בתגובה כי מדובר בעלילה. אולם, שהקביעה כי מדובר בעלילה יזומה דורשת על פי ההלכה ביסוס. החתם סופר,[8] ולפניו מהר"ם אלשיך,[9] התוו את הדרך המקובלת לבסס קביעה כזו. על פי החתם סופר, כדי להוכיח שאחד מבעלי הדין מעליל על שכנגדו בזדון נדרשות כמה הוכחות, ראיות נסיבתיות, אשר הצטברותן יחד מובילה למסקנה זו.[10] ראיות נסיבתיות הן ראיות המובילות להיסק בדבר תרחיש סביר אחד ויחיד. פוסקי זמננו אימצו כלל זה של החתם סופר. כך לדוגמה כותב הרב אלישיב: "והרואה יראה בעובדא דהחתם סופר, עד כמה היה מהדר הבעל בתר שיקרא, והחתם סופר מנה ואזיל כשש שבע הוכחות המוכיחות על כוונתו הרעה של הבעל להעליל עליה עלילות שוא".[11] נטיית הלב להגן על ערך כזה או אחר אינה מבססת הוכחה לעלילה או להוצאת שם רע.

אונטולוגיה משפטית ואונטולוגיה הלכתית

השתקת הנפגעים משתקפת לעתים נדירות גם בפסיקה, באמצעות "אונטולוגיה הלכתית". האונטולוגיה היא ענף בפילוסופיה, העוסק בשאלת היש כשהוא לעצמו. חשיבה אונטולוגית הלכתית או אונטולוגית משפטית היא חשיבה שבה מושגים משפטיים או הלכתיים כמו טומאה, בעלות או חפות מפשע נתפסים כישויות ממשיות, כמציאות ריאלית.[12] על פי תפיסה זו ההלכה והמשפט מגדירים לא רק את הנורמות ההלכתיות, אלא גם את המציאות הממשית.  גישה הלכתית זו עשויה לתרום להשתקת תלונות על אלימות מינית, שכן הכפפת המציאות הממשית לתפיסה אונטולוגית של מוסדות הלכתיים כדוגמת "חזקת כשרות" או שני עדים, עלולה להוביל להתעלמות מעוולות מוסריות.

גישה זו היא דעת מיעוט. מבין פוסקי זמננו קיים פוסק אחד בלבד המאמץ אותה, הרב מנשה קליין, ומתשובתו קל לראות עד כמה הגישה חסרת היגיון. הוא נשאל האם מותר לדווח לרשויות על מורה או אב שילדים דיווחו על פגיעה מינית מצדו, בכדי למנוע פגיעות נוספות. תשובתו היא שעל פי התורה לא ניתן להסתמך על מידע שיסודו בדיווח של ילדים, ולכן, אין לדווח לרשויות. הוא ממחיש זאת באמצעות דוגמה:

[נניח] שיש רופא שנודע לו מהאונס, והיאך נודע לו? ממה שבדק הקטנה ומצא שנאנסה, ושאל על זה היאך קרה הדבר ונודע לו או ממה שאמרה הקטנה בעצמה שמהאב נאנסה, או ממה שאמרה האם, שהאב אנס אותה והבעל מכחיש, או אינו מכחיש אין זה ידיעה כלל, ואין בכל זה כלום לגבי האב ולא ידיעה על פי התורה, הקטנה פסולה להעיד בכלל וכל שכן על אביה, האם פסולה שהיא קרובה לו, ובכלל אשה לאו בת הגדת עדות היא, ואם כן ידיעה זו אינה ידיעה כלום נגד האב. ואם יגיד הרופא שנודע לו מהאונס הרי הוא שקרן ומוציא שם רע ... הרופא לא יודע שזה היה האב רק ממה שאמרה הבת או האם  וזה אינו כלום. והרי הוא מוציא שם רע.[13]

הגישה האונטולוגית הלכתית מעמידה את המשיב בפני הכרעה בינרית – אמת או עלילה. מאחר שאכן לילדה אין כשירות משפטית לעדות, הוא נאלץ להכריע כי מדובר בעלילה. התוצאה האיומה היא שגישה זו סוגרת בעדה את הדלת מלדווח על כך. כאמור, זוהי דעת יחיד. גדולי הפוסקים של הדור הקודם, הרב אליעזר וולדינברג, הרב שלמה זלמן אויערבך, והרב אלישיב, מתנגדים לרעיון. הם מעריכים את מעמדו של מי שחשוד בתקיפות מיניות הערכה מציאותית. לדוגמה, הרב אליעזר וולדינברג פוסק כי מלמד שפגע בתלמידיו מוגדר כ"רודף", וחובה לדווח עליו לרשויות בכדי להציל את התלמידים, וגם בכדי למנוע ממנו לבצע שוב את האיסור, אפילו כאשר אין עדים על כך.[14] המחקרים לפיהם מדובר בעבירה סדרתית, ולא במעידה חד פעמית, עומדים ברקע הפסיקה. לפסיקה זו מסכימים גם פוסקים מפורסמים נוספים.[15] הרב שלמה פישר, במסמך שהתפרסם ברשתות החברתיות, השיב כי אין  איסור לשון הרע בסיפור מקרה של פגיעה מינית, שכן מדובר בסיפור הנושא תועלות רבות. מעבר לכך, השתקת הקורבן היא חטא, בשל הציווי "לא תעמוד על דם רעך". באשר לחזקת הכשרות של מי שמתלוננים כלפיו קובע הרב פישר כי חייבים לחקור את הדבר, ולא לצאת מנקודת הנחה שלא היה כלום, גם כאשר מדובר בתלמיד חכם.[16] תשובות אלו לא היו יכולות להיאמר מתוך התפיסה האונטולוגית הלכתית לפיה חזקת הכשרות של אדם מגדירה את המציאות הממשית. שכן, אם חזקת הכשרות מגדירה את המציאות, אזי לא אירע דבר, אין על מה להתלונן ואין למה לחשוש, מבחינת המוגנות של נפגעים עתידיים. על פי רוב הפוסקים יש לנתק בין הדיון ההלכתי הנוגע לנאמנות העד או התובע, חזקת הכשרות שלו ועוד, לבין ההשלכות המציאותיות של העדות. את המציאות הממשית אנו מעריכים בהתאם להיגיון הבריא, ולא בהתאם להגדרות הלכתיות.

הדבר נכון גם בנוגע לחזקת החפות הנהוגה במשפט המערבי. זוהי פיקציה משפטית שעניינה הגדרות משפטיות של הנאשם. על פי חזקה זו על השופט להניח שהנאשם חף מפשע כל עוד לא הוכח אחרת, גם אם ישנן ראיות לאופיו הרע. אולם, לא ניתן לגזור מחזקת החפות למציאות הממשית. ובהקשר לפרשה הנוכחית, אלו הקוראים לבדיקה של התלונות באמצעות ההליך הפלילי מקווים שהליך זה יגן על הרב טאו, כפי שהגן על רבים לפניו. אולם יש לזכור כי הגנה זו אינה אלא הגנה משפטית, ואין כל קשר בינה לבין המציאות הממשית. לא כל מי שהוא חף מפשע מבחינה ההליך הפלילי, הוא אכן נקי עובדתית. לכן, יהיו אשר יהיו תוצאות החקירה, המציאות היא שאנחנו נמצאים בעיצומה של מגפה של עבירות מין מכל הסוגים, ואנו נקראים לעשות כל שביכולתנו לתיקון.

סיכום

א.     הראיות שאליהן נחשפתי מוכיחות חד משמעית כי לרב טאו דפוס התנהגות של תקיפה מינית.

ב.      הלכות לשון הרע הן מקור נרחב לקווי ההגנה המקובלים על תוקפים מינית. והכול באצטלה הלכתית, פעמים רבנית. רבי אליעזר ממיץ (ספר יראים, רד-רה), מגדולי הראשונים, בכל מקום שיש באמירת הדברים הצלה מאיסור או מסכנה, כמו הזהרה מפני מי שהוחזק לפגוע מינית, "מצוה לאדם להגיד ולפרסם והשומע ישמע והחדל יחדל".

ג.      ניצול הטראומה של הנפגעת והיותה בטיפול פסיכולוגי כתוצאה מהפגיעה בכדי לטעון שלכן אין לשמוע לה,[17] היא לכן בבחינת "הרצחת וגם ירשת". התוקף הוא זה שגרם לטראומה ולצורך בטיפול, והוא המנסה להשתיקה. על פי היגיון זה, ככל שהפגיעה עמוקה יותר וטראומטית יותר, הסיבה שלא להקשיב למתלוננת חזקה יותר. זהו היגיון סדומי.

ד.      הצפת התלונה מצד נפגעות מטרתה היא להשיג צדק. מיתוס העלילה פותח על ידי פוגעים ומטרתו היא השתקת המתלוננת. בהשראת סיפור יוסף ואשת פוטיפר המיתוס הופך לאתוס דתי ויש המאמינים כי מצווה להאמין שמדובר בעלילה. אולם, על פי ההלכה, הקביעה כי התלונה היא עלילה יכולה להיעשות רק על סמך צבר של ראיות נסיבתיות, ולא באופן סתמי.

ה.     המציאות ההלכתית (חזקת הכשרות של הפוגע) והמציאות המשפטית (חזקת החפות), אינן רלוונטיות למציאות הממשית, אלא רק לקביעת מעמד הלכתי או משפטי. לא ניתן לגזור מן המציאות ההלכתית או המשפטית של היעדר ראיות על המציאות הממשית. ממילא, היותו של אדם חף מפשע מבחינה משפטית אינו פוטר מן הצורך לתקן את המציאות העגומה שבה היקף הפגיעות המיניות במגזר הדתי, בפרט בקהילות הסגורות שבו, הולך וגדל.

 

 



[1] ג'ודית לואיס הרמן טראומה והחלמה 22 (2015).

[2] בבלי, בבא קמא צב, ע"ב.

[3] הרמן שם.

[4] משנה תורה לרמב"ם, דעות פרק ז, הלכה ג.

[5] אלי זומר יחסים מקבילים: יחסים מקבילים, פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה וייעוץ (1999).

[6] עירית נגבי סיפורי אונס בבית המשפט (2009).

[7] בראשית לז.

[8] רבה של פרשבורג, הונגריה, בראשית המאה התשע-עשרה. נחשב לאחד מגדולי המשיבים בתקופתו.

[9] שו"ת מהר"ם אלשיך, סימן מ. ראו גם חיים חפץ "מקומן של ראיות נסיבתיות במשפט העברי" משפטים א 85-67 (1969).

[10] שו"ת חתם סופר חלק ד (אבן העזר ב), סימן קו. הובא בפתחי תשובה, אבן העזר, סימן קעח, ס"ק כא.

[11] קובץ תשובות הרב אלישיב חלק ב סימן קעד.

[12] ראו יוחנן סילמן ״היקבעויות הלכתיות בין נומינאליזם וריאליזם - עיונים בפילוסופיה של ההלכה״ דיני ישראל יב עמ׳ רמט (תשד״ם- תשעיך מ״ה); יאיר לורברבוים, "ריאליזם הלכתי", שנתון המשפט העברי כז, (תשע"ב-תשע"ג) עמ' 130-61, שי עקביא ווזנר, "חשיבה אונטולוגית ונטורליסטית במשפט התלמודי ובישיבות ליטא", דיני ישראל כה (תשסח) 41 - 97.

[13] שו"ת משנה הלכות, חלק טז סימן נח.

[14] שו"ת ציץ אליעזר חלק יט סימן נב.

[15] ראו אברהם סופר, נשמת אברהם חלק ד עמ' רו – רי, בשם של הרב אלישיב והרב שלמה זלמן אויערבאך – גדולי הפוסקים מן הדור הקודם. אף לשיטתם הנימוק הוא היותו של התוקף "רודף".

[16] הרב של הנפגעים/ות, פיייסבוק, (4.12.2018).  https://www.facebook.com/therabbiofthesurvivors ,

[17] ראו לדוגמה ראובן פיירמן, https://www.inn.co.il/news/613344

יום ראשון, 10 בספטמבר 2023


תובנות

יצאתי אתמול עם שלוש תובנות מהחשיפה למעלליו של הרב טאו (כן, "הרב". חשוב לדעת שהתואר לא מבטיח דבר).

1.     ניכרים דברי אמת. הבדיקה של הרשויות היא רק בנוגע לשאלה האם ניתן להרשיע אדם עם "ידיים קשורות" – כלומר בכפוף לרף ראיות לא עביר, לחזקת החפות, להתיישנות ולהגנות נוספות שההליך הפלילי מעניק לעבריינים. מבחינה עובדתית העניין בדוק ונצור.

2.     כל ימי תהיתי מה הרעיון בדפוס שמייחסים חז"ל לעשו הרשע -

"עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר (תהלים פ יד) יכרסמנה חזיר מיער, החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו [אלופי עשו] גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותם, כשהיה בן ארבעים אמר אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן" (רש"י בראשית כ, לד, על פי בראשית רבה תולדות, פרשה סה). ו

ובכן, מסתבר שדפוס זה של הפגנת שליטה על נשים ובעליהן בדרך זו קיים במציאות, וחז"ל היכירו אותו.

3.     פדופיליה חדלה להיות בעיה פרטית, שהמענה לה הוא טיפול פסיכולוגי או הליך פלילי. מדובר בבעיה חברתית של פדופיליה טקסית, העוברת מדור לדור ומאח לאח (גילוי עריות בין אחאים הוא הסוג הנפוץ של גילוי עריות), והמענה חייב להיות מענה חברתי מקיף. אין די במענה נקודתי. הנקודות כבר הפכו לקווים והקוים למישורים.

ברור "שלנשמות הטובות" יהיה מה לומר (ראו את ההגנות השונות בפרסומים המגזריים). צדיקים בעיני עצמם ימצאו להגנות אישושים בהלכה. על ההגנות של הלכות לשון הרע והוצאת שם רע כתבתי כאן: http://therabbiofthesurvivors.blogspot.com/2012/10/blog-post_9.html.

על ההגנה בטענה שמדובר ב"עלילת דם" כתבתי כאן: יהודה (אודי) פרומן ורונית עיר-שיחזקת הכשרות או חזקת העלילה? עיוורון נרטיבי בפסקי הדין בפרשת אבינר

אנו אין לנו אלא דברי רבי אליעזר ממיץ (יראים סימן רד-רה): "מצוה לאדם להגיד ולפרסם והשומע ישמע והחדל יחדל".


יום שני, 3 באוקטובר 2022

יחסי שליטה

 בס"ד ערב יום הכיפורים התשפ"ג

(קטע ממאמר שעתיד בע"ה להתפרסם)

על אף שיחסי כוח כשלעצמם אינם מהווים זירה של אינוס על פי המשפט העברי, שכן נותרת לקורבן מידה מסוימת של בחירה חופשית, הם עשויים להפוך לזירת אינוס כאשר ניצולם מלווה בדינמיקת ההשתלטות היוצרת מצב של היעדר מוחלט של בחירה חופשית אצל הקורבן. דינמיקה מסוג זה מתוארת בפסק הדין שניתן בעניינו של מתי בן דוד, פרסומאי חרדי שהורשע בשורת עבירות מין בשש מעובדות משרדו.[1] בית המשפט המחוזי שדן בתביעה מתאר כיצד הנאשם תכנן את מעשיו ולאחר שקרב את המתלוננות אליו מבחינת תפקידן ומעמדן (טיפוח), הוא עבר לרמיזות ודיבורים מיניים, שבעקבותיהם הוא יזם מעשים מגונים ומעשי אינוס. בית המשפט מוסיף:

"הנאשם תכנן את מעשיו מראש, צעד אחר צעד, היה מודע למעשיו, עשה שימוש בעוצמתו כמנהל ובהתנהלותו מזרת האימה, ידע להכניע את המתלוננות, כולן מבתים חרדים, חלק נשואות, חלקן אימהות, ולכפות עליהן מעשים אשר לא שיערו בדמיונן כי ניתן לעשותם עם מי שאינו בן זוגן, כאשר הרקע החרדי שימש בידיו מנוף להשתקתן והפחדתן בטיעון כי אם ייוודע הדבר לא יאמינו להן כי המעשים לא נעשו בהסכמתן... נהג בערמה בהפחדה ובמניפולטיביות... עוצמתו המקצועית, כשרונו המקצועי והידיעה כי לעובדי ולעובדות משרדו אופציות מועטות, אם בכלל, לתעסוקה בתפקידים שהיה בכוחו להעניק, והעובדים והעובדות יסבלו עד כלות את שיגיונותיו, מחוסר בררות, גרמו לו להמשיך עוד ועוד, לא ליתן דין וחשבון למצפונו ולפגוע במתלוננת אחר מתלוננת".[2]

יצירת מערכת יחסים של שליטה בקרבן העבירה מתוכננת ומותאמת למה שעבריין המין תופס כדרכים היעילות ביותר להשגת המטרה.[3] תסריט טיפוסי של העבירה כולל חשיבה על אסטרטגיות פוגעניות ובחירת זירה עשירה בקורבנות פוטנציאלים. בהמשך, נעשה תכנון אופרטיבי, לדוגמה, בחירת זירה שאינה מפוקחת, זיהוי קורבנות מתאימים, ויצירת אינטראקציה של טיפוח מקדים. בשלב זה העבריין מבודד את הקורבן מאחרים, ומבצע את זממו. לאחר מכן על העבריין לוודא שלא ייתפס, [4] באמצעות השתקת הקורבן על ידי איומים כדוגמת אלו המתוארים בפסק הדין, באמצעות בלבול הקורבן – שכנוע הקורבן  כי הוא זה שיזם או לפחות היה שותף לסיטואציה ועוד.

יש להדגיש כי מזווית הראייה של הקורבן אין מדובר בהכרעה נקודתית שבה הוא נתבע להכריע אם יישמע לעבריין או יאבד את מקום עבודתו. לו זו הייתה הסיטואציה סביר להניח שנפגעות מתי בן דוד היו בוחרות לוותר על מקום העבודה. היריגוין עומדת על כך שניצול לרעה של סמכות הוא תופעה הנחשפת מהר, ולא פעם המנוצלים מוחים כלפיה. הדינמיקה המתוארת בפסק הדין מתארת מנגנון אחר,  מניפולציה פרוורטית שקשה לעמוד נגדה.

"זו ערמומית מכדי להבחין בה ונזקיה חמורים הרבה יותר. ההטרדה מתחילה בצורה תמימה לכאורה ומתפשטת בערמומיות. נפגעיה נמנעים בתחילה ממתן ביטוי לעלבונם, ומעדיפים להקל ראש בעקיצות ובעלבונות. אז הולכות המִתקפות ומתרבות ועד מהרה נמצא הקורבן בגבו אל הקיר, בעמדה נחותה, נתון לתמרונים עוינים ומעליבים שאינם חדים.... בכל ערב יחזור לביתו שחוק, מושפל, ניזוק. זהו מצב שקשה להתאושש ממנו".[5]

אי אפשר להסביר את הכניעה להטרדה הפרוורטית במקום העבודה רק בפחד מפני אבטלה. התוקף הפרוורטי נוקט בתהליכים הכובלים את הקורבן מבחינה נפשית ומונעים ממנו להגיב. התהליכים הללו פועלים כמלכודת באותן שיטות שבהן נעשה שימוש במשטרים רודניים. את השיטות האלה מתארת הרמן בספרה "טראומה והחלמה":

"שיטות השליטה באדם אחר מבוססות על גרימה חוזרת ושיטתית של טראומה נפשית. אלה השיטות המאורגנות של נישול מכוח וניתוק. שיטות השליטה הנפשית מיועדות לטעת בנשלט אימה וחוסר ישע ולהרוס את הרגשת העצמי שלו ביחס לזולת... הפחד מועצם גם בהתפרצויות אלימות לא צפויות ולא עקיבות, ובאכיפה גחמנית של כללים פעוטי ערך. השיטות האלה מיועדות לשכנע את השבוי ששובהו הוא כל-יכול, שאין טעם בהתנגדות. השלב האחרון בשליטה הפסיכולוגית הוא אילוץ הנשלט להפר את עקרונות המוסר שלו עצמו. מעתה הקורבן נכנע, שכן הוא מתעב את עצמו".[6]

כאשר השיטות הללו מופעלות בהקשר ליחסי מרות במקום העבודה, התהליך מתחיל בדרך כלל בסירוב הממונה לדבר ישירות עם הכפיף או הכפיפה, ממשיך בהטלת דופי, בהמעטת ערך העובד, בבידודו, בהתעמרות, בהטלת אשמה, ולבסוף באלימות מינית. לא הרווח המיני הוא העיקר בתהליך הפרוורטי, אלא השלטת המרות – הפיכת האישה לאובייקט מיני. הקורבן נוקט טקטיקה של הימנעות ונסיגה. אולם בכך הוא נכבל נפשית. הוא מבולבל מפני שהכללים לא ברורים לו, והוא אינו מבין במה מאשימים אותו. בשלב שבו רמת התוקפנות כלפיו עולה הוא מתקשה להאמין כי הדברים קרו. מי שמשלים עם התוקפנות מוצא את עצמו בהפרעת דחק. כל הקורבנות מתארים בשלב הזה תחושה של פחד, דריכות וחשש מפני תוקפנות לא צפויה. "לבסוף, לאחר שהוחלש במהלך ההשתלטות עליו, חש הקורבן בתוקפנות הישירה. עמידותו אינה בלתי מוגבלת והיא נשחקה עוד ועוד, עד שהוא מותש בנפשו"[7]. תהליך ההתעללות המניפולטיבי של הפרוורטי מביא פעמים רבות את העובד עד לדיכאון.[8]

יחסי שליטה מסוג זה נבנים כנדבך נוסף, על גבי רובד השליטה המגדרית ורובד יחסי המרות והתלות. אם נתייחס לקטגוריות האנליטיות המגדירות אינוס, נוכל לומר שזוהי התרחשות שבה אין ביד הקורבן להתנגד וממילא כבר לא קיימת בחירה חופשית. עקרון יסוד של הרמב"ם, מבחין בין מצב שבו האדם מתקשה להתגבר על נטיותיו ועם זאת יש בכוחו להתגבר על הקושי, לבין מצבו בו נשללת ממנו לחלוטין הבחירה החופשית.[9] לטענתנו, יחסי שליטה מן הסוג המתואר מביאים את הקורבן למצב נפשי שבו האפשרות להתנגד חסומה בפניו, ועל כן מן הדין להגדירם כאינוס. השלב בתהליך שבו עדיין הייתה למותקפת בחירה הוא השלב שבו התחילה המניפולציה. במקום לנקוט בהתנהגות נמנעת, היה עליה להתעמת, ואולי להתפטר מיד. אולם מאחר שלא היה לה מושג עד היכן יגיעו הדברים, קשה להטיל עליה אחריות לכך שהבליגה (ראו שו"ת נודע ביהודה תניינא סימן יח, הובא גם בפתחי תשובה אבן העזר סימן קעח ס"ק י, שאין בכך משום תחילתה בפשיעה, שכן מעשי האינוס אירעו לאחר זמן).

 מכאן ואילך המותקפת הייתה כבולה בתהליך שבו הבחירה נלקחה ממנה, והתוקף שלט בה שליטה מוחלטת. הדוגמה של בן דוד היא אחת מיני רבות בסוגת ההשתלטות המניפולטיבית על אדם אחר.

גם פרשת הרב שיינברג מצפת, שבה פגע הרב בנשים מקהילתו,[10] נופלת תחת סוגה זו של יחסי שליטה.[11] ברקע היו יחסי כוח מוצלבים הכוללים היררכיה רבנית, קהילה מעריצה, תפיסה כי הרב הוא נושא דבר האל, ויחסי תלות הן בהקשר הרוחני והן בהקשר הטיפולי. על רקע זה קל היה לשיינברג לגשת לבניית רובד יחסי השליטה באמצעות יצירת טראומטיזציה חוזרת ונשנית בקרב קורבנותיו. תחילה בחירת האובייקט: "הוא ניצל נשים יתומות מאב או מאם; אמר להן שהוא דיבר עם המתים ושההורים נגלו אליו בחלום וביקשו שישמור עליהן. אצלי הוא ניצל את עניין הפוריות".[12] אחר כך הבידוד מן הסביבה החיצונית: "שילמתי מחירים כבדים. ההסתרה מבעלי. עצבים, מריבות עם חברות, מצבי רוח משתנים, בכי אינסופי, לכודה בתוך שבועה שאסור לגלות".[13] גם מוטיב המתקפה הפרוורטי מתואר: "אם הייתי מהססת לפני ה'הרפיות', הוא מייד תקף: 'את לא ברמה מספיק גבוהה לעזור לך', 'כמה נשים צריכות עזרה, ואני משקיע בך'. הרגשתי רע שפגעתי בכזה צדיק, שהרסתי את הקיום של העם היהודי. הייתי אוכלת את עצמי, בוכה".[14] התחושה של היעדר בחירה חופשית: "בגוף ובנפש הרגשתי שאני עוברת אונס, אבל לא הצלחתי לעצור את זה. הייתי נתקפת בכי בלתי נשלט. כשביקשתי להפסיק להיפגש אתו, התחושה שהעביר לי הייתה שעשיתי מעשה שלא ייעשה". ולבסוף, השלטת הפחד שנועד להשתיק את המתלוננות באמצעות "שבועת הרש"ש" שלא לגלות את מעשיו.[15]

הרב שלמה דיכובסקי, שהתיר את הנשים לבעליהן, נימק זאת בשלושה נימוקים. ראשית, מדובר בנשים שעברו "שטיפת מוח" ובעקבותיה פעלו כרובוטים בשליטת שיינברג.[16] במצב כזה לא הייתה להן יכולת להתנגד, וכאמור, מצב שבו היכולת להתנגד לא קיימת מוגדר כאינוס. שנית, יש כאן טעות במצב הדברים, כמתואר בתשובתו של הרב אטלינגר, ומעשה מיני מתוך טעות כזו אינו אוסר אישה לבעלה, אם מפני שזוהי שגגה שאין בה מעילת מעל בבעלה, ואם מפני שהיא מוגדרת כאונס. נימוק שלישי להיתר הוא ראייתן של נפגעות שיינברג כ"שוטות לדבר אחד" בעקבות שטיפת המוח שעברו. הנימוקים שכתב מבוססים על שתיים מן הקטגוריות שמנינו, היעדר יכולת התנגדות והסכמה לא תקפה בהיעדר ידיעה או דעת. 

בהמשך לדבריו נוסיף כי שיטות השליטה באדם אחר אינן מבוססות רק על שינוי התודעתי, אלא על ערעור המצב הנפשי של הקורבנות. הזירה של ניצול סמכות מניפולטיבי באמצעות המתקפה הפרוורטית מכניסה את המותקפות למצב נפשי של היעדר יכולת התנגדות והיעדר בחירה חופשית, מצב שבו המעשה המיני מוגדר כאינוס. את הקטגוריות הללו חילצנו כאמור מניתוח דברי הפוסקים, ועל כן, בהינתן ניתוח המצב הנפשי של הקורבנות קל לקבל כי מדובר באינוס. על פי הצעתנו היתר אישה לבעלה לא יהיה מוגבל למצבי קיצון, כדוגמת השליטה של שיינברג באנשי קהילתו, אלא יורחב לכל דינמיקה פרוורטית באשר היא.

הרמן טוענת כי:

"משקיפים מן הצד שלא ידעו מימיהם אימה מתמשכת ואין להם כל הבנה בטיבן של שיטות כפייה, משערים שבנסיבות דומות היו מגלים יתר אומץ לב והתנגדות. מכאן הנטייה הרווחת לתלות את התנהגות הקורבן בפגמים באישיותו או בתכונותיו המוסריות".[17]

 טענות מסוג זה עלו גם כנגד הנשים שנפגעו על ידי הרב שיינברג, אולם אלו תגובות שעל פי הרמן לוקות בחוסר הבנה של מנגנון ההשתלטות הפרוורטי. לאור התובנה הזו השיח בין רב יהודה לתלמידיו בנוגע לנשים השבויות ביד ליסטים נטען במשמעות נוספת; לא רק שיח הלכתי, אלא גם הנחיה מוסרית: "אמר רב יהודה: הני נשי דגנבו גנבי - שריין לגוברייהו". לתלמידים נראית הלכת רב יהודה כקולא מופלגת. "אמרי ליה רבנן לרב יהודה: והא קא ממטיאן להו נהמא"! הרי אתה רואה שהנשים פועלות מרצון! עונה להם רב יהודה: "מחמת יראה". שואלים התלמידים שוב: "והא קא משלחן להו גירי"! הרי הנשים השבויות מספקות סיוע לוגיסטי של חיצים לשודדים! שוב עונה רב יהודה: "מחמת יראה".[18] במלים אחרות, כנראה שגם אתם בנסיבות דומות לא הייתם מגלים אומץ לב רב יותר.

יחסי שליטה מייצרים אפוא מצב של היעדר בחירה, אותו הגדרנו "אינוס". הם מנצלים את העדפתו העקרונית של הקורבן שלא להתעמת, מנצלים את חולשותיו ולבסוף מביאים למצב נפשי שבו הוא חסר יכולת להתנגד. מצב נפשי זה אינו רק תוצאה של תודעה כוזבת, אלא סימפטום של פוסט-טראומה בעקבות יצירת טראומטיזציה חוזרת ונשנית על ידי התוקף.



[1] יעל פרידסון, "17 שנות מאסר לבעל משרד פרסום שאנס שש מעובדותיו, ynet 23.08.20 https://www.ynet.co.il/news/article/rJtbpkx7P.

[2] תפ"ח 1121-07-17.

[3] Cornish, Derek B., and Ronald V. Clarke. "Analyzing organized crimes." Rational choice and criminal behavior: Recent research and future challenges 32 (2002): 41-63.

[4] Cornish, Derek B. "Regulating lifestyles: A rational choice perspective." 7th International Seminar on Environmental Criminology and Crime Analysis, Barcelona. 1998.

בתקיפה אלימה זה נעשה בין השאר על ידי הגנה על זהותו וניקוי או השמדת ראיות משפטיות שעשויות להישאר בזירת הפשע ויכולות להוביל ישירות לזיהוים. התנהגות זו מכונה "מודעות פלילית". Chopin, Julien, and Eric Beauregard. "Sex offenders’ forensic awareness strategies to avoid police detection." Science informed policing. Springer, Cham, 2020. 39-55.

[5] מארי פראנס היריגוין הטרדה נפשית, אלימות נפשית בחיי היומיום, בעבודה ובמשפחה  (דן שליט מתרגם, 2002) עמ' 64 (להלן: היריגוין).

[6] ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה עמ' 93-92 (2015).

[7] היריגוין עמ' 166-159.

[8] היריגוין שם.

[9] הקדמת הרמב"ם למסכת אבות (שמונה פרקים) פרק שמיני.

[10] בש"פ 5408/15 עזרא שיינברג נ' מדינת ישראל.

[11] אחת הנפגעות מדווחת כי לפני הפגיעה הוא נתן לה לשתות "מים קדושים", שהיו ככל הנראה סם אונס. "לא הצלחתי להוציא קול כשהידיים שלו נגעו בי", nrg 30.7.2015.

 https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/713/550.html

[12] שחרור מוקדם לעבריין המין: עזרא שיינברג ממשיך להתעלל בנו, והוא יפגע בנשים נוספות",  ynet' 20.8.2021. https://www.ynet.co.il/judaism/article/bkuoaufet. ראו גם: אלי זומר, יחסים מקבילים, פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה וייעוץ (1999).

[13] "הרב אמר לי: אם תספרי למישהו על הקשר בינינו, יותר לא תהיה עלייך ברכה", ישראל היום, 30.11.2017.

https://www.israelhayom.co.il/article/518787.

[14] שם.

[15] "בני הזוג, נפגעי הרב שיינברג: 'הרב שהערצתי פגע באשתי בבית שלנו'", ynet, 15.7.19.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5550556,00.html

[16] הרב רפאל שלמה דיכובסקי, "אישה שזינתה בהשפעה רוחנית-מיסטית", תחומין כרך לו, (התשע"ו.).

[17] הרמן שם עמ' 132.

[18] בבלי, כתובות נא ע"ב.


גמר חתימה טובה

אודי