בס"ד
יט כסלו תשע"ג
הקהילה הסובבת נוטה לטעון שמשפחות של פוגעים מינית חפות מפשע. הטענה הזו מובילה לרצון שלא להוקיע אפילו
את התוקף עצמו, בכדי שמשפחתו לא תיפגע.
האם יש ממש בטענות
האלה?
המציאות אינה מאששת אותן.
ישנן מערכות יחסים שונות בין הפוגעים לבין בני המשפחה שלהם. המשותף לכל מערכות
היחסים האלה הוא שכמעט אין סיכוי שהמשפחה תוקיע את הפוגע, בין אם הוא אנס, פדופיל,
מטריד סדרתי, מבוגר, או ילד. בדרך כלל המשפחה תשתף איתו פעולה. לעתים נדירות
המשפחה "רק" תעלים אין.
על פי רוב, אנשים, או
ילדים הפוגעים מינית אינם "גדלים על העצים". הם גדלים על מצע שמצמיח
אותם. פעמים רבות המצע הזה הוא הפתולוגיה המשפחתית. הפוגע יכול להיות ילד שמתעללים
בו בבית (מינית או רגשית), הוא יכול להיות מבוגר, המתעלל בבני ביתו, הוא יכול
להיות אח המתעלל גם באחיו ואחיותיו וכן הלאה. המשפחה תנסה ככל האפשר להסתיר את
הפתולוגיה הזו, ובכך בעצם לאפשר לפוגע להמשיך במעשיו באין מפריע; סוג של שיתוף
פעולה. באחד הישובים שבהם נעשה ניסיון מצד הקהילה להוקיע אנס התריסה אמו של האנס
כלפי אחת הפעילות: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". זו התנהגות
טיפוסית למשפחות - דפוס של תמיכה בפגיעה.
מטפלת, שנתקלת רבות
בפגיעות מיניות של ילדים בילדים, ספרה לי שמעולם עדיין לא נתקלה באותם הורים
שייקחו אחריות על הפגיעה המינית שפגע בנם. אין כמעט דבר כזה.
במקרים אחדים הפגיעה
המינית אירעה שלא בידיעת המשפחה. אולם גם במקרים אלו, בעקבות הקונפליקט של בני
המשפחה הם נוטים לכפור במציאות ולעוות אותה, וממילא לצדד בבן משפחתם אפקט "הדיסוננס
הקוגניטיבי". התוצאה היא אותה תוצאה – מלחמה בלתי מתפשרת של משפחת הפוגע
בנפגעות או בנפגעים, דה-לגיטימציה שלהם (חולת נפש, זונה) והצגת קורבנות נחושה של
הפוגע ומשפחתו.
ברשימה הקודמת כתבתי
על הציפייה של הנפגעות והנפגעים, ציפייה לכך שאחרי ש"הסוד" התגלה, משהו
יתרחש.
כתבתי גם, שמקרה שבו
הפוגע עצמו ייקח אחריות למה שעשה הוא סוג של נס, ושנסים אינם מתרחשים תדיר.
אוסיף על כך: גם
משפחת פוגע שלוקחת אחריות הוא סוג של נס, ולצערי, גם נסים כאלה מתרחשים רק לעתים
נדירות. אל תבנו על זה.
שלכם
אודי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה